<h1>תשובות בעלי התוספות סימן צ"ז — תשובת מהר"ם מרוטנבורג</h1>
<h2>דף כט:</h2>
שאילה מאת מורי אחי הר"ם שלי"ו. יצחק ורבקה שבאו בימים ואמרו נתקן עניין נכסים שלנו מי יירשם אחר מותינו כי אין לנו זרע, וכן עשו בקניין גמור ובעדים הכל כתיקון חכמים. ובסוף התנאים כתוב וגם הניחו יצחק ורבקה י' זקוקים לצדקה לחלוק לקרוביהם, והאחרון שבהם שיהיה בחיים יהא רשאי לחלוק כמו שהוא חפץ. וגם כתוב בסוף השטר, האחרון שיהיה בחיים יכול ליתן מן הנכסים לכל מי שירצה, ואיש לא ימחה בידו ולא ישביענו על ככה. והנה יצחק מת ראשון. ולאחר ימים כשהיתה רבקה מוטלת בחולי במטה אשר מתה בה צותה ליורשיה, שהם בני אחיה, לחלוק אלו י' זקוקים כולם לקרוביה ולא לקרובי יצחק. ועתה באין קרובי יצחק וטוענים הלוא כתוב בשטר צואה לקרוביהם, דהיינו קרובי יצחק ורבקה. אם כן גם בין קרובי יצחק יש לחלק ה' זקוקים, ולא לקרובי רבקה הכל. ויורשי רבקה אומרים כיון שצותה רבקה לחלוק כל י' זקוקים בין קרוביה מצוה לקיים דברי המת. קרובי יצחק אומרים הלא כתוב בשטר הקניין שהיא ובעלה הקנו לקרוביהם דהיינו קרובי שניהם, ומה כח יש בידה שוב ליתן הממון רק לקרוביה ולבטל קניינה שעשתה כבר. ועוד טוענים יורשי רבקה כיון שיש בסוף השטר והאחרון שיהיה בחיים יתן מן הנכסים לכל מי שירצה, והיא היתה אחרונה הרי מה שעשתה עשוי. וקרובי יצחק אומרים מה שכתוב שהאחרון יתן מן הנכסים למי (שידעה) [שירצה], דווקא בשאר הנכסים אבל אילו י' זקוקים של צדקה אין כח בידה ליתן אלא ככתוב בשטר הקניין לקרוביהם, דהיינו קרובי שניהם. וגם כתוב בשטר הקניין שיצחק ורבקה נדרו בתקיעת כף זה לזה שלא לעשות שלא כדת שום מהם לשכנגדו. ושלום.
אני איני כדיי ששלחתם לי ברם כך דעת תלמידכם נוטה שלא היתה רשאה רבקה לתת כל הי' זקוקים לקרוביה. דאע"ג דתנן בפ' גט פשוט [ב"ב קס"ה ע"ב] כתוב בו מלמעלה מנה ומלמטה מאתים וכו' עד הכל הולך אחר התחתון, לא אמרינן הכא כיון דהדר כתב זה אחרון מהם שיהיה בחיים יהא רשאי לחלוק כמו שיחפוץ, דהדר ביה. דהא דאמרינן הכל הולך אחר התחתון ה"מ היכי דאי אפשר לקיים שתי הלשונות, עליון ותחתון, שלא יהיו סותרין זה את זה. אבל היכא דאיפשר לקיימם לא אמרינן דסתרי אהדדי אפילו היכא דשתי הלשונות מרוחקין זה מזה, כל שכן הכא דסמיכי להדדי דלאו אורחא הוא (לומ') בתוך כדי דיבור לומר ב' לשונות דסתרי אהדדי. תדע דמיבעיא לן התם [שם קס"ו ע"ב] קפ"ל מלמעלה וספ"ל מלמטה מהו מי(ם) חיישינן לזבוב או לא, תיקו. אלמא אע"ג דלכאורה היה לו להיות דבר פשוט דלא ניחוש לזבוב, אפילו הכי מספקא ליה, אלמא דטרחינן כדי לישב את שתי הלשונות דלא ליסתרו אהדדי, הכי נמי כל שכן ודבר פשוט דהכי בעי למימר י' זקוקים לקרוביהם של שניהם. ולפי שלא פירש היאך, יש לחלקם בין הקרובים לפי הקורבה, קרוב קרוב קודם, או לפי הטיפול שיש לכל אחד ולפי הצורך, דבר זה תלוי במי שיהיה אז בחיים שהוא יחלק לפי דעתו. אבל נראה לי דקרובי הבעל יטלו מחצה וקרובי האשה מחצה, אע"פ שאלו מרובין ואלו מועטין. ודאי אילו היה כתוב פלוני ופלוני ופלוני יטלו י' זקוקים היינו אומרים שיטול כל אחד ואחד בשוה חלק כחלק. אבל עכשיו שתלו הדבר בקורבה וכתבו לקרוביהם, א"כ אמרינן קרוביו חצי וקרוביה חצי, אחרי שכל דברי השטר מוכיחים שיד שניהם היה שוה במתנה ובנכסים. א"כ ידו כידה וידה כידו באותם י' זקוקים של צדקה כמו בשאר הנכסים, חציים לקרוביו וחציים לקרוביה. ומה שהיה כתוב בתוך השטר והאחרון שיהיה בחיים יתן מן הנכסים לכל מי שיחפוץ, היינו בשאר נכסים שלהם, אבל י' זקוקים של הצדקה דידהו נינהו. דכיון דאמר מר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט [קידושין כ"ח ע"ב], ובפיך זו צדקה [ר"ה ו' ע"א], לא כל כמינייהו דמשנו. ואילו היתה באה לשנות ליתן אותם לעשירים לא היתה רשאה, אע"ג דכתיב בשטרא לכל מי שיחפוץ, דכבר זכו בה עניים קרובים ונעשה נדר. ושלום מאיר ברבי ברוך שיחיה.
